הסתמכות על דוח ביקורת פנימית כראיה משפטית

בפסק הדין להלן בית המשפט משתמש בדו"ח המבקר כראיה בבית המשפט.

ב 22.6.08 נתקבל פס"ד בתביעה של בנק דיסקונט כנגד רו"ח בטענת רשלנות של רו"ח בדו"חות הרבעוניים והשנתיים שלא שיקפו את מצב החברה שהגיע כדי התמוטטותה. טענת הבנק הייתה כי רו"ח בדו"חות שלו התרשלו ולכן הוא תובע אותם לפיצוי. ביהמ"ש קבע כי גם אם רו"ח התרשלו הבנק היה צריך להוכיח כי כשנתן אשראי לחברה הוא הסתמך על הדו"חות החשבונאים הללו. בית המשפט טען כי הבנק לא הצליח להוכיח את המרכיב הזה, דהיינו שבהחלטתו הוא הסתמך על הדו"חות הכספיים. מה שמעניין מבחינתנו הוא שבית המשפט מסתמך בקביעתו על דו"חות מבקר הפנים של הבנק בפסק הדין שלו כנגד הבנק למרות שעל פי החוק דו"ח מבקר פנימי לא יכול לשמש ראיה בהליך משפטי.

 

פסה"ד מציג קו שונה מפסקי הדין שבעבר. הקו בעבר היה שמידע מדוח ביקורת הוא חסוי וכוחו בפנימיותו. הקו המנחה החדש הוא שאנו מכירים בזה שחוק חופש המידע מחייב חשיפת המידע אלא אם הוכח אחרת. יש לחשוף את המידע אלא אם ניתן להצדיק את הצורך באי חשיפתו. הפעם הראשונה הייתה בפס"ד אנדריאס זוהיר נגד המל"ל ובהמשך. בפס"ד משרד התחבורה נאמר שמקובל על השופט שיש מידע חסוי אבל על משרד התחבורה להוכיח זאת (הנטל עליו), ולא אף אחד אחר, מדוע אין לחשוף את המידע. במילים אחרות: הכל פתוח אלא אם יוכח אחרת