מאת: סיגל שפיץ טולדנו ומילי אשל, דיס ביקורת ואבטחת מידע

דו"ח מבקר המדינה מצביע על ליקויים חמורים בתפקודה של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, כשבראשם גירעון של 18 מיליארד שקל וחריגות שכר מופרזות. לא נפלנו מהכיסא כשקראנו את ממצאי הדו"ח, שכן משרד מבקר המדינה בדק בעבר היבטים הנוגעים לתנאי השכר וההעסקה באוניברסיטאות. ממצאי הדו"ח הם כשגרה, ומה שהשתנה הוא גובה הגירעון שהאוניברסיטאות צברו "לזכותן". מדוע בוחרים המוסדות להשכלה גבוהה להמשיך להתנער מאחריותם כלפי הרשות המחוקקת, וגם כלפי הציבור, ואינם מקיימים את חובת השקיפות בכל הנוגע להוצאת כספי ציבור?

ור"ה (ועד ראשי האוניברסיטאות) עושה ניסיונות להוכיח כי כפיפות לחוק יסודות התקציב ופיקוח על תנאי השכר והפרישה הנהוגים באוניברסיטאות פוגעת בחופש האקדמי. לאמתלה זו השיבו בפרקליטות המדינה בעבר כי חירותם וחופש פעולתם של המוסדות להשכלה גבוהה אין משמעו "התפרעות תקציבית והתנערות מפיקוח תקציבי". ביקורת ככלל וביקורת פנימית בפרט, הן נדבך חשוב בכל ארגון שמעוניין לפעול לטווח רחוק, ולקיים מינהל תקין. יש כמה גורמים שאמונים על ביצוע ביקורת שוטפת בארגון, ובראשם המבקר הפנימי, ובכל מקרה, תפקידם של אותם גורמים ונושאי המשרה בארגון הוא לשמור על החוק וטוהר המידות. אין ספק שהנהלת הארגון קובעת את מדיניותו, אופי ההתנהלות השוטפת ואופן קבלת החלטות, והיא הגורם המשפיע על אופן ביצוע ביקורת פנימית בארגון, אם בכלל.

 

עד שלא ישכילו ור"ה וראשי האוניברסיטאות באופן אישי להבין כי קיומה של ביקורת פנימית אפקטיווית וקיומן של בקרות נאותות בתהליך השכר יכולים לחשוף ממצאים אלה מבעוד מועד – ובכך להקטין באופן משמעותי את ממצאי דו"ח מבקר המדינה ואת הנזק הציבורי שנגרם להם עקב פרסום ממצאים חמורים אלה – אזי ייכתבו עוד מלים רבות של הצדקות והסברים, ולבסוף כולנו יודעים כי השיירה עוברת והכלבים נובחים.

(פורסם במקור: דה מרקר, 06.04.09)